אנו מסתכלים פנימה כדי להגיע להבנה מעמיקה יותר של תלות-היתר שלנו, וממשיכים את העבודה הרגשית של "קילוף הבצל".
דימוי הבצל מייצג את הכאב של ילדותנו ואת התובנה איך זה השפיע לרעה על כל סיב במארג חיינו. המטרה שלנו היא להגיע בעדינות לרמת הבנה חדשה של הכאב שאנו עדיין נושאים. כאב "שעדיין לא החלמנו מספיק" כדי לגעת בו.

אנו מתחילים בהגדרה מחודשת של תלות-היתר שלנו. ברמה ריגשית, עלינו להתגבר על טראומת הילדות שאילצה את האני האמיתי שלנו להסתתר כדי לשרוד. אנו בוחנים את מערכות היחסים עם האנשים המשמעותיים שטיפלו בנו, כדי שנוכל להבין מה המשמעות של להיות תינוק לגמרי חסר-ישע התלוי בהורים לא בשלים או לא פנויים רגשית. אנו מגיעים להבנה שגידלו אותנו כך שנוכל לספק את הצרכים שלהם. חלק מאיתנו אימצו לעצמם את הבושה של המטפלים שלנו ועוד אינספור רגשות של גועל כלפי הגוף שלנו וכלפי תפקודי הגוף שלנו. חווינו שליטה והחפצה באמצעות שפה, רמיזה, התמזגות-יתר ו/או נטישה.

"קילוף השכבות" הכרחי בגלל עוצמת ועומק הבגידה הזאת. כשאנו פותחים את הלב שלנו, אנו מתחילים תהליך בו אנו עוברים מבוז עצמי לחמלה לעצמנו. התהליך דורש מאיתנו נכונות לשחרר את כל הדרכים באמצעותן נהגנו להתמודד בעבר. במקום זה, אנו משתמשים ומעריכים את הכלים שלמדנו בהחלמה בקודא. (למשל: "דפוסים ומאפיינים של תלות-יתר", שנים-עשר הצעדים, מאמן, קבוצת בית והכוח העליון שלנו). בהחלמה, אנו לומדים להתנתק מהעבר ומפתחים מודעות לאפשרויות חדשות בחיינו.

"דפוסים ומאפיינים של תלות-יתר" פוּתח ככלי של קודא לסייע לנו בבחינה-עצמית. זיהוי דפוסי הכחשה, הערכה עצמית נמוכה, ריצוי, שליטה והימנעות מעודד חברים לגלות ולחקור מהי תלות-יתר. כשאנו משתתפים בפגישות ונמצאים בקשר עם חברי קודא אחרים, אנו נעשים פתוחים לעשות את עבודת ההחלמה. הכאב שאנו מרגישים גדול יותר מהפחד שלנו משינוי. אנו לומדים להגיב לאתגרי החיים באמצעות "וואלס ההחלמה" – צעד אחד, שתים, שלוש – פעם אחר פעם. אנו נאנחים אנחת רווחה כשאנו מוסרים לאלוהים את הדברים שאין לנו שליטה עליהם. כשאנו עובדים את צעדים ארבע וחמש, אנו מקלפים בנחישות את השכבה החיצונית הקשה של הבצל – השכבה המגנה על ההכחשה. בעזרת הכוח העליון שלנו, אנו שורדים. התקווה פורחת.